תרגיל 1 : היושבים בגינה | רנא אבו-פריחה

אני יורדת מקו 19 בתחנת כי"ח/יפו וצועדת לכיוון אגריפס בדרכי לגינה של נחלאות המכונה "הגינה", מקומיים יותר אולי יקראו לה "גן התות", אני תמיד חולפת על פניה בדרך הביתה לרחוב אוסישקין מהשוק אבל מעולם לא ישבתי בה וההגעה אליה מעורפלת בראשי אבל אני זוכרת שתמיד ההליכה מהשוק לעיר היא ימינה-שמאלה-ימינה-שמאלה-ימינה-שמאלה ולפתע היא נגלית בין הסמטאות של נחלאות כשהשעה היא 14:17 ביום ראשון, אני חולפת על יד חלון בית שיוצא ממנו ריח של משהו מטוגן מדי ונכנסת לגינה, מיד הופתעתי מההתרחשות שהייתה גדולה משציפיתי והתיישבתי על האבן כשמולי בספסל האדום מימין ישב בחור עם משקפי שמש שקשורים בחוט לצווארו וזרק ענפים קטנים על העץ שלצדו, נראה היה שהוא מנסה לתקשר עם החתול שבצמרת, הוא עישן והחזיק בידו שני צינורות של נרגילה שמדי פעם היה משחק בהם כמו בקוביות, משמאלו, גם ספסל אדום ובו שני חובשי כיפה מבוגרים ממוצא מזרחי, לבושים אחד בחליפה מחויטת כחולה והשני בסוודר, שמיד הזיזו לי משהו בלב, משחקים קלפים על שולחן שיצרו מקרטונים של מעבר דירה, כל אחד מהם בידו האחת סיגריה ובשנייה קלף והרגליים מחזיקות את הארגז, אני רחוקה מהם ולא שומעת דיבורים אך הקלפים שהניחו בזה אחר זה על הארגז יצרו מן קצב פנימי שכזה לגינה, פעם בכמה זמן שומעים את הידיים סופרות קלפים ואת כל החבילה מונחת בבת אחת על הארגז ועוד לא הזכרתי את שתי הנשים המבוגרות שכבר הלכו אבל הן ישבו כאן קודם לבושות באדום ושחור ואני חושבת שהן דיברו על הילדים שלהן, כי בדיוק הגיע בחור קשיש עם כובע מצחייה בצבע תכלת או אולי כחול דהוי והתיישב בלי מילים ליד שחקני הקלפים, הם לא מתייחסים להגעתו ונדמה שכולם מכירים זה את זה ובכל הזמן הזה נופלים עליי ועל שאר היושבים בגינה עלים בכל מיני גוונים שמשלימים את המרקם השטיחי-משהו של הקרקע עם הסיגריות והאבנים הקטנות, משמאל לשחקני הקלפים, פיליפיני על ספסל ירוק עם משקפי טייסים וחליפת טרנינג ורדבול, הוא מדבר בטלפון כשמרפקו מורם וגם אותו אני לא שומעת, מצידו השמאלי, על אבן ירושלמית, יושבת חבורה צעירה שככל הנראה עורכת ארוחת מה-שקוראים-אותה "פריסה" כמו בטיול ושני חתולים מסתובבים ביניהם ונכנס זוג חרדי ומתיישב על ידי ואוכל פלאפל, בזווית העין אני רואה אדם נעצר ברחוב ומצלם חתול על אבן ואדם אחר חולף מולו באופניים והחתול לא זז, נדמה שמספר החתולים רב כאן ממספר האנשים ואולי לא רק כאן, פתאום מגיח אדם על אופנוע וכל הקולות שהיו העיקר הופכים לרקע, הוא נעצר ומחליף שיחת שלום עם הבחור שזרק מקודם ענפים על העץ ואז מגיעים שני בחורים הודיים ומתיישבים ממש קרוב אליהם אבל בקצה, כלומר לא בדיוק בתוך הגינה אלא על הגבול בין הפנים לחוץ, הם לבושים בג'ינס ובאדום וכתום ומשקפי שמש ושתי פחיות בירה, נמצאות כאן כבר שלוש שפות ומשהו בי רוצה לשמוע את ההודית חזק יותר, הם מנהלים שיחה שנראית חברית ופרטית למרות הקרבה הפיזית לבחור עם הענפים ששם לב שאני כותבת ומישיר אליי מבט מחויך, נראה כאילו גם הוא מתצפת, אולי שנינו באנו לעשות את אותו הדבר, אני חושבת להחליף מקום ובינתיים מרימה את הראש והעיניים למבנים מסביב, כולם אבנים ירושלמיות וחלונות קשתיים אדומים וירוקים כמו הספסלים, זה רחוב "הגלבוע", יש פה הרבה מעגלים קטנים ופרטיים וכולם מקבלים על עצמם את נוכחות השאר, אני מחליפה מקום ומתיישבת בספסל הקרוב לשחקני הקלפים מצידם הימני, רק עכשיו אני רואה את האדם ששוכב עם כובע על הראש שנמצא עתה מולי ונגלה לפניי גם בית צבוע בצבע ירקרק עם שלט שכתוב בכתב יד "מספרה", ממולי רחוב "הכרמל", ויש כתובת גרפיטי של "נחמן מאומן" ולידה עמוד חשמל עם מודעות שעבר עליהן זמן והן כבר קרועות, מימין בית כנסת בשם "בית אברהם" ותלויה עליו הודעת פטירה, לא ראיתי את כל זה מקודם, אני מנסה להקשיב לשחקני הקלפים אבל אין ביניהם מילים, נראה שהם מבינים אחד השני ומכירים שנים ארוכות, אולי הנכדים שלהם הולכים לאותו גן ואולי הם גם אוכלים יחד ארוחות שישי, המשחק שהם משחקים זר לי, כל אחד זורק קלף ומדי פעם אחד לוקח את כל הקלפים אליו, לפתע הלבוש בחליפה אומר "אחרון", ואני שמה לב שיש להם דף בו הבחור עם הסוודר כותב את הניקוד וכשזה קורה, שלושתם רוכנים כלפי הדף ומציצים, נראה שכותב הניקוד הפסיד והאדם עם המצחייה אומר לו "הוא יודע הכל", המפסיד החזיר לו מבט ומיד זה התנצל "אני אשב בשקט, אני שקט", מגיע אדם דקיק עם שיער ארוך מאפיר ומקל הליכה שהוא לא משתמש בו וילקוט ומחליף את מקומם של הזוג החרדי שאכל פלאפל וקם, הוא מוציא ספר באנגלית ומתיישב ושותה בירה, מאחוריו, מחוץ לגינה, עוברות שלוש נשים דוברות רוסית בצבעים זוהרים, עובר גם שוטר, נדמה שמי שרואה בגינה מקום מעבר לא הולך בתוכה ותמיד חולף על פניה, למרות שזו הדרך הקצרה ביותר מקצה אחד לשני, מי שעובר בתוכה תמיד בוחר להתיישב, זוג בחורים צעירים עם אופניים מגיעים ומחליפים את מקומו של הפיליפיני, גם הם בוחרים לאכול, כל זה עושה אותי מאוד רעבה, עוד אדם נכנס ואישה אחריו, הוא מצביע לה איפה לשבת והיא בוחרת מקום אחר והוא הולך אחריה, התחלופה פה מהירה ומובנת, ואני חושבת, האם הגינה מרגישה את ההולכים ממנה? כשאדם הולך מאיתנו האיזון העירוני מופר, הרוח נחתכת אחרת, העקבות שהותיר מפסיקים להיוותר, האם העיר מרגישה אותי כמו שאני מרגישה אותה? געגוע אוחז בי ושחקן הקלפים הלובש חליפה אומר "נלך, נלך, כבר רבע לשלוש", הוא אורז ארגז אחד בתוך השני ומניח אותם מאחורי הספסל במקום שנראה כמו מסתור, אולי הם יחזרו, הוא שואל את הבחור עם המצחייה אם הוא רוצה עיתון וזה עונה לו "לא יודע לקרוא, זה טוב שאני לא יודע לקרוא", הוא הולך מצד ימין שלי ושני השחקנים יוצאים מהכיוון השני, ובכל הזמן הזה הלב שלי היה איתם ולכן גם אני עוזבת את הגינה וחוזרת לרחוב בצלאל באותה טכניקה של ימינה-שמאלה, חולפת על פני שלטים "סטודיו תמר", "מסיבת צוות ילדים", "אל תעברי בשכונתנו בלבוש לא צנוע", "נא לשמור על השקט" וכיפה שתלויה בין תריסים של חלון, בסוף רחוב "הנציב" אני רואה מראה שמכווץ אותי מעט, שקים גדולים ובתוכם הרי ספרים מרופטים, אני חוצה במעבר החצייה ברחוב בצלאל, כאן אנשים אוכלים בהליכה והמכוניות רועשות, עוברת דרך ז'ראר בכר אל תוך החניון שמתחבר לרחוב אוסישקין, דווקא כאן במקום המלא מכוניות אין רעש מכוניות, כמו שלפעמים אתה מרגיש כל כך הרבה ממשהו שהוא כבר איננו, משמאלי מסעדת "אל דנטה" ואנשים שמדברים בטלפון, אחד בצרפתית ואחת ביידיש, אני חוצה את הכביש ועולה לדירה.